יהודי חרדי צדיק נפטר ומגיע לגן עדן. ה' מברך אותו ושואל: "מוישה, אתה רעב". "כן, בהחלט", עונה מוישה. אלוהים חוזר עם קופסת טונה וחתיכת לחם שחור, והם אוכלים יחדיו. בינתיים הם מביטים למטה בתושבי הגיהינום, שנהנים מסטייקים עסיסיים, לובסטרים נוטפי חמאה, שלוים אפוים, עוגות ויין. מוישה סקרן, אך ממשיך לאכול בשקט. למחרת אלוהים מזמין שוב את מוישה לאכול איתו. ושוב - הארוחה מורכבת מטונה ולחם. ושוב - תושבי הגיהנום נהנים מקויאר, כבש, שוקולד, ממתקים ושמפניה. ועדיין - מוישה נותר שקט. ביום למחרת - שוב מגיעה שעת הסעודה - ואלוהים מביא בשלישית את הטונה והלחם. מוישה אינו יכול לשתוק יותר, ופונה לאלוהים בהססנות: "אלוהים, אני אסיר תודה על כך שראית אותי זכאי להכנס לשערי גן העדן עימך - פרס על היותי יהודי צדיק - אבל למה כאן בגן עדן כל מה שאוכלים הינו לחם וטונה, בעוד תושבי הגיהנום חוגגים בארוחות שחיתות כמו מלכים? איני מבין זאת כלל!". אלוהים נאנח: "אני אהיה כנה איתך - בשביל שני אנשים לא כדאי לבשל